<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר ב' פ"ב</h1>
<h2>דף לב.</h2>
לבאר בו ענין תפלת היום והנהגתנו, ונחל בבאור שתי התפלות הקודמות, ר"ל שחרית וערבית. שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדיך אל ימשלו בי אז איתם ונקיתי מפשע רב יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך יי צורי וגואלי [תהלים י"ט], נעים זמירות ע"ה כיון בזה להפליג בתפלה על רוב חטאיו, ומתוך דבריו בספרו בשבחיו ית' גלה נפלאות מתורתו, על שכלל בדבריו גנזי ענינים וסודות נפלאים, אמר תחלה על המערכות העליונות אשר יספרו כבוד האל, ובאורו על דעת הר"ם ז"ל, שהוא מתאר ענין עצמם לא ענין בחינת האנשים בהם, וזה שהגלגלים אצלו חיים משכילים ומשיגים עובדים אדוניהם ומהללים שבח גדול ומהללים עצומים, ובאר בענין ספורם שהוא בלא דברי שפה ולשון כאמרו [שם], אין אומר וגו', והוא האמת, כי אשר ישבח בדברים אמנם יספר מה שצייר ועצם הציור הוא השבח האמתי, כי הספור במה שיצוייר הוא להבין לאחרים או להראות לעצמו מה שהשיג, כמאמר חכמי המוסר שאמרו, העט שליח הלשון והלשון שליח השכל, ואמנם אצל אבי העזרי רוצה בענין מספרים כבוד אל, ענין בחינת האנשים בהם, רוצה בו מצד מה שנראה מענין תנועות הגלגלים על דמיון מה שנראה מהם היות תנועותיהם שוות מדרך אחת ושונות מדרך אחרת והיות התנועה ישרה בעצמה בלתי ישרה מדרך יושבי הארץ, ועוד מענינם דברים רבים ידועים אצל חכמי התכונה, מהם יוכרו ויובט נפלאות ית', היוצא מדבריו, שכבוד השם עם היותו נעלם נכר לנו מה שנתבונן מסדר המציאות, על דמיון מה שאמר שלמה ע"ה על היותו נכר מצד פעלותיו, גם כן, [שה"ש א'] לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, שהוא ע"ה כנה ההכרה מצד פעלה לריח, שלא יודע עצם הדבר אבל יודע טוב ענינו לערבות ריחו ואם עצמותו נעלם, ואחר שנמשך לקרות ההכרה מצד הפעלה לריח המשיך מליצתו לקרות הפעלות שמנים, ואמר לפי מה שאנו משיגים ריח שמניך אנו יודעים בעצמות שמניך שהוא מעולה ונבחר והוא אמרו, שמן תורק שמך, רוצה בזה ממה שאנו רואים מפעלותיך ונפלאותיך יודע לנו גודל עניניך, והוא אמרו הנה, השמים מספרים, כי הלשון יתיר ויורה הוראה מוחלטת על מה שיובן מאיזה ענין, שאותו ענין שממנו יובן הדבר יאמר עליו שהוא אמרו ואם אינו בעל מאמר, אמר [איוב י"ב] שאל נא בהמך ותורך וג', שיח לארץ ותורך וגו' ובלשון התלמוד אומרים תמיד זאת אומרת, וזה אצלי מפליא לגלות סודות עמוקים [אין] מגדר חבורי זה לבארם, ואמר אין אומר וגו', רוצה בו על זה הדעת, שהספור אינו בתאר ענינים רק בבחינת האנשים בהם, וההפרש בין אומר ובין דבור הוא אצל אבי העזרי, כי האומר הוא הדבור הנשלם, והוא הרכבת השם והפעל, והוא הנקרא טעם, והדבור גם כן יאמר על חלקי הטעם, והוא הדבור הבלתי נשלם, כמו שנודע בספרי ההגיון, ואצל הבקיאים בלשון הבדל על פנים אחרים בין אמירה ובין דבור והוא אצלם, שדבור יאמר על דבור כללי בלתי שיפרט איזה ענין ודבר כאמרו [שמות י"ט], משה ידבר, לא גלה איזה דבר דבר, ואמירה לא יאמר רק בהודעת הדבר הנאמר, אבל שניהם, ר"ל אמר ודבור, יאמרו על יצור הלב, כמו שיאמרו על הגיית הפה והלשון, מלשון דבור [בראשית מ"ה] אני טרם אכלה לדבר אל לבי, ומלשון אמירה [קהלת ב'] אמרתי אני בלבי, ועל זה הצד הושאלו על הרצון, ומזה התיחסו שניהם אצל השם ית' לפעמים, ומזה הענין עשרה מאמרות שנברא בהם העולם [אבות פ"ה מ"א], וכבר באר הר"ם ז"ל היות זה הענין סבה להקרא הפסק הרצון שביתה ומנוחה, אחר שהרצון הושאל מלשון דבור או אמירה, השאיל על הפסק הרצון, שביתה, על צד מה שנמצא לפעמים שיאמר ענין שביתה ומנוחה על הפסק הדבור, אמר [איוב ל"ב] וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב, ואמר [ש"א כ"ה] ויגידו לנבל כל הדברים האלה בשם דוד וינוחו, כלומר עמדו מדבר, ואמר הנה [תהלים י"ט] אין אומר ואין דברים, על דבור הפה על דעת הבאור הראשון, ועל דעת הבאור השני אפשר שיאמר גם על הציור.
ואחר תומו ענין כלל המערכות העליונות יצא משבח הכלל לספר בפעלות השמש בפרט, להיותו פועל גדול בארץ אמר [שם], לשמש שם אהל בהם, ר"ל היותו באמצעות שבעה כוכבי לכת, כמו שרמזה זה התורה גם כן, אע"פ שכבר חלקו בזה הרבה, וכבר רמזו ע"ה [מנחות כ"ט ע"א] התקשות אדון הנביאים ע"ה בזה עד הראהו יי, ואחר זה נעתק מאלו הענינים לספר בשבח התורה כלליה ופרטיה על הנגלה והנסתר והוא אמרו [תהלים י"ט], תורת יי תמימה משיבת נפש, רוצה בו שבה יתישרו האמונות ויתישבו הדעות, אפשר שסמך לזה למה שאמר, להורות שלא יטעה האדם ליחס ממשלה למערכות העליונות אם בכלל ואם בפרט בהראות פעלות מהם, והוא אצלי מה שסמך זה לשבחי הגלגלים, או אפשר שבא להורות שעם היות ענינם נפלאים מועילים באמונה נודעים באמת מצד המחקר אין בכל זה עדין שלמות אמתי באמונה, והוא שיחס השלמות לתורה, שבהאמנת הנכלל בה יאמן כל הצריך באמונה, אם הדברים הנודעים מצד המחקר אם הנודעים מצד הקבלה לבד, כי האמנת הדבר אמנם תהיה לפי מה שיעדו ספרי החכמים על ארבעה פנים, יקראו אצלם המורגש, והמפורסם, והמוקש, והמקובל, וכבר נודע שכבר נתפשטו בזמנים הקדומים דעות כוזבות לא האמינו רק המושג בחוש, או הדבר שהוא מפורסם, ומושכלות ראשונות, וזה הדעת המיוחס לאנשי דור הפלגה, ולזה היה כל נפרד אצלם נעדר המציאות, הביאם זה לכפירת מציאות השם ומציאות כל נבדל, והיו עובדים לצבא השמים, ואם ראו סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה לא ראו את יי צבאות נצב עליו, ובקדושיו לא יאמינו, ואל זה כונו ז"ל באמרם [בראשית רבה ל"ח ו'] על המגדל אשר בנו, כדי ליתן ע"ז בראשו וחרב בידה כביכול כדי להרגו, כי ההריגה תאמר בלשונם ז"ל על ציור העדר מציאות נמצא, ואצלי גם כן לבאר ענין (הבאה) [הכאה] בלשון נסתרי ההגדות, ענין ציור תשות כח לא בטול מציאות, וכן אצלי לבאר במה שקדם לנו בענין אחר שיצא לתרבות רעה מפני מטטרון אמר שם [חגיגה ט"ו ע"א], אפקוה למטטרון ומחיוה בשתין פולסא דנורא, כלומר שלא נכשלו אחריו באמונת שניות אבל חקרו בענינו, ר"ל בענין מטטרון, ומצד עיונם האמתי הוציאוהו מאותה מדרגה והתישו כחו מליחס לו ממשלה, רק על הצד הראוי לכל מסובב, לא שיבטלו מציאותו, והוא המשל בהכאה והמשל בהריגה, לא ענין ציור העדר מציאות, והוא משל נאות שהם, ר"ל אנשי דור הפלגה היו מעדירים בציורם מציאות כל מה שלא יורגש רק המורגש והמפורסם, ובעל המחקר יוסיף אומץ להאמין כל מה שימציאוהו הקש ויעמד עליו מופת, ויבא מזה לאמונת קצת פנות התורה ויסודותיה החזקים כענין מציאות השם ומציאות כל נבדל וכענין אחדות וכענין בטול הגשמה ממנו ית' ושאר דברים מועילים תועלת אמתי באמונה נודעים מדרך המחקר, אבל מכל מקום לא תשלם אמונת האדם בכל זה, עד שבא בעל דת וקבל עליו עול מלכות שמים להאמין אחר כל זה מה שיזקיקוהו דרכי הדת להאמין בו אשר בהאמנתם תשלם אמונתו על צד שלם לא יחסר דבר, ועל זה הצד יחס השלמות לתורה והוא אמרו, [תהלים י"ט] תורת יי תמימה, ואמר משיבת נפש, שהיא אמנם בהחזיקו בנועם דרכיה ובשלום נתיבותיה תשיבהו ממחשכים לאור ומדרך רעה לדרך טובה, ופרש זה הענין עוד ואמר עדות יי נאמנה, כי העדות אמנם יאמר על מה שלא יודע רק מצד המעידים, ורוצה בזה שאין צריך לחקור בחקירות ובדיקות שאין פקפוק בעדותו, ר"ל הקבלה, והוא שבארו המפרשים במלת עדות, המצות המעידות מה שתזקוק הקבלה להאמין בו, כמצות שבת וכמצות תפילין, כמו שאמר בפרוש על מצות השבת שהוא אמנם נתנו להבין בענינו ולהורות על חדוש העולם כמו שאמר [שמות כ'], כי ששת ימים עשה יי את השמים ואת הארץ וג', על כן ברך יי את יום השבת וג', וזה ממה שצריך שהזקיקתנו הקבלה להאמין בו ולהיות היוצא מענינו, ר"ל חדוש העולם, ענין לא ימציאהו מופת הוא אצלי אמרם ז"ל, [ביצה ט"ז ע"א] כל המצות כלן נתן להם בפרהסיא חוץ מן השבת שנתן להם בצנעה, ר"ל כל המצות, שהן פנות האמונה כענין מציאותו ואחדותו ובלתי היותו גשם, נתנו בפרהסיא, שהרי אף החולקים יודו בהם, אבל השבת שהוא יורה על פנת התורה לא נתנה בפרהסיא, וכן מצות תפילין שבאה להעיד על ענין יציאת מצרים לקבוע בלבבות האמנת הנפלאות ושנוי הטבעים ושנכלל בה גם כן אמונת היחוד בפרשת שמע ישראל, ולהפליג בהערה צוהו להניח בראש וביד אמר [שמות י"ג], והיו לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך, והתבונן אמרם [מנחות ל"ז ע"א] בשל ראש מקום שמוחו של תינוק רופס, ובשל יד שתהא שימה כנגד הלב, כי הלב והמוח הם הראשים, וכדי להתעורר בדבר בכל חלקיו צוה לקבוע בשל ראש ארבעה בתים כנגד ארבעה חושים אשר בראש, ובשל יד בית אחד, כולל גם כן כל מה שכללו הארבעה בתים אשר בראש, ולא צוה אלא בבית אחד, כנגד חוש המשוש, וכבר נודע היות חמשת החושים כלם צריכים בלמוד החכמה כמו שבאר אבן גבירול ז"ל, על אמרו [משלי ט'], חצבה עמודיה שבעה, שהוא הערה על חמשת החושים ועל הגדת המגידים ועל ראית השכל, ואמנם ענין חמשת החושים בזה, כי בעיניו יראה, ובאזניו ישמע, וחכו יהגה, וידיו יכתובו, וחוש הריח מיוחס אל למוד החכמה גם כן לפי שנקבי האף קרובים אל שני חללי המוח שבהם כח הציור, והגדת המגידים הוא הדבר הנודע מבלי ראיית שכל ומבלי הגעת איזה חוש, אבל ממה שיגידו הכל ענינו, כענין [איוב ל"ט] הידעת עת לדת יעלי סלע, ודומיהם, והשביעית הוא הדבר המובן מצד השכל, והורה בענין תפלין הערה לשעבד כל חושיו וכל חלקי שכלו וכל ראשי איבריו להאמין באשר ידריכו בהאמנתו דרכי התורה כהאמין מה שידריכו דרכי המחקר להאמין בו, והוא אצלי התחברות ענין יציאת מצרים עם אמונת הייחוד, כמו שהתפרסם בענין יציאת מצרים שהיא תעורר על האמנת שינוי הטבעים והפלאות וכבר בא מצות שבת גם כן להעיר על זה, כמו שידוע על אמונת הנפלאות שהיא נמשכת אחר אמונת חדוש העולם, וכבר באה השאלה בענין דברות מה שאמר זכור ושמור בדברה הראשונה על טעם מצות שבת, [שמות כ'] כי ששת ימים, על כן בירך וגו', ובדברה השנייה אמר [דברים ה'] וזכרת כי עבד היית על כן צוך לעשות את יום השבת, וזה לפי מה שיראה בתחלת העיון יש בו הבדל, שההוראה הראשונה הוא להיותו מורה על חדוש העולם ובשנייה הוא להורות על הנפלאות על צד היותם נמשכת אחר אמונת בריאת יש מאין, ולרב ר' משה ע"ה ביאור שעקר מצותו היתה לזכור יציאת מצרים והוא אמרו על כן צוך, אבל הפלגת, עילוי היום הוא להוראת החדוש והוא אומרו הנה על כן בירך, וכבר הוסיפו קצת החכמים תימה על זה, בהיות הנה לפי ביאורו הבדל בלשון זה והבדל בענין, וביארו זה על דרך אחרת והוא שעיקר נתינת השבת הוא להוראת חדוש, והכרח קיום אמונת חדוש הוא להאמין היות השם משנה הטבע ועושה נפלאות גדולות לבדו, אם כן מה שנכתב בדברות ראשונות והוא אמונת החדוש הוא יסוד על מה שנכתב בשניות, ועקר הכוונה על מה שנכתב בשניות, כלומר שבהתישב בלבך אמונת כי ששת ימים תסובב לידך על זה אמונת הנפלאות, ואומרו על כן צוך לעשות את יום השבת, רוצה בו דבר זה הוא העקר והיסוד שעליו צוך לעשות את יום השבת, והוא הרמוז במצות תפילין, והוא הענין שאין מצותם בשבתות וימים טובים, שהרי הם בעצמם אות על זה, כמו שהורה היות כל המועדים סובבים על זה, ומזה תקנו בנסח כל התפלות וקדושת הימים טובים יאמר בכולם זכר ליציאת מצרים, ועל זאת הכונה אמר [תהלים י"ט] עדות יי נאמנה, ואצל אבי העזרי במלת עדות, הדברים שראו העתיקים בעיניהם, וזה גם כן ממה שימשיך האדם להאמנת הנפלאות, אמר [שמות י"ט] אתם ראיתם, ויתכן בזה אומרו מחכימת פתי, ועל מצות יי אמר שהיא מאירת עינים, להיותה מישרת הנתיבות ומישבת הדעות בלבבות ומדרכת מדות האדם לטוב, ופקודי יי, יש שבאר בעניינם המצות שהשכל יורה עליהם, ויש שביאר בענין הדברים הנסתרים, ולשון פקודי על שתי הדעות על צד שהם כפקדון וכדבר גנוז, מגזרת [בראשית מ"א] והיה האוכל לפקדון, שתרגומו גניז וכבר הרחבנו אחר זה בביאור אלו הפסוקים הרחבה נאה וחסודה בפתיחתנו לחבור הגדול ובפירושנו על ספר תלים.
ואחר זה דבר על המצות שהם לקיום הישוב והם הדינים והמשפטים והוא אמרו, [תהלים י"ט] משפטי יי אמת צדקו יחדיו, והוא אמרם ז"ל [אבות פ"א מי"ח] על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום, יאמר שעם התקיים הנהגת הדינין על סדר שלם ובהתקיים מעלות שכליות ומעלות מדות והם האמת והשלום תהיה כונת ממציאם נשלמת על ידם.
ואחר כל זה נעתק לגלות נפלאות מתורתו ולבקש מחילה מחטאיו אמר [תהלים י"ט], שגיאות מי יבין מנסתרות נקני, ועל צד מליצת הלשון דרשו ז"ל דרך צחות כמי שבא בתחבולת דברים לפני בשר ודם כשהוא מבקש ממנו, והוא שדרשו ז"ל, [ויק"ר ה' ח'] אית אריס דחכים למישאל ואית אריס דלא חכים למשאל, דחכים למשאל אתי סריק שעריה מחוור מאנוי אפיה טבין אזיל לגביה מריה ארעא, אמר ליה מה ארעא עבידא, והוא אמר יאיי תזכי ותשבע מן פירהא, אמר מה תוריא עבדין, אמר יאיי תזכי ותשבע מן שמיניהון, אמר מה את בעי, אית עשרה דינרין תתנין לי, והוא אמר אי את בעי עשרין זיל נסיב, דלא חכים דמשאל אתי ומאניה צואין אפיה בישן אזיל לגביה מריה ארעא, אמר מה ארעא עבידא, אמר הלואי ותפיק מה דעילת, מה תוריא עבדין, אמר תשישן, מה עזיא עבדין, כחישן, אמר ליה מה את בעי, אמר ליה אית עשרה דינרין תתנין לי, אמר ליה זיל וקום במאי דאית לי גבך, דוד אריסא טבא הוא והוא שרי בקלוס אמר השמים מספרים כבוד אל תורת יי תמימה וג', אמר ליה מה את בעי, אמר ליה שגיאות מי יבין, אמר ליה הא שביק לך, והוא אומר גם מזדים חשוך עבדך, אמר ליה הא שביק לך וכו', רוצה בזה שמדרכי התפלה והתשובה להפליג בשבח הבורא ית' ובזכירת נפלאותיו ואחר כן שיתפלל לפניו, והוא אמרו אחר זה [תהלים י"ט] יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך יי צורי וגואלי, ואמרו והגיון לבי, רומז בו על היות תפלתו זכה ובכונה מעולה, ועל צד הנזכר תקנו אנשי כנסת הגדולה שלש ברכות ראשונות לשבח הבורא ית' מבלי שיתערב בהן שאלת אי זה דבר רק זכירת שבחיו, ומשם יסעו לשאלת צרכיהם אם יחיד אם רבים, אלא שבימים אלו נהגו רבים להוסיף אף בראשונות כמו שנבאר, מפני שזמן זה ראוי להתעורר מאד בכל עניני הערות ובכל מיני תפלות, וכבר בארנו מצד הדרש שראוי להקדים להרבות תפלה ותחנונים ולעורר הלבבות לתשובה קודם ראש השנה, על צד אמרם [מגילה כ"ט ע"ב] דורשין הלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, וכן בכלם ראוי להקדים ולדרוש בענין היום זמן אחד קודם ליום, כדי להתעורר על עניני היום, ועל זה הצד התפשט המנהג בהרבה מקומות להקדים ולהרבות בתפלה מראש חדש אלול ולהעיר השחר בסליחות, כדי שיהיו מחשבותיהם זכות ונקיות בהגיע היום יצא (ראש) חדש אלול בטהרה ונכנס תשרי בקדושה יום שלשים לאלול, ובו קובעין תשרי, ואותו היום הוא יום טוב של ראש השנה, וטכסיס קביעות תפלה שבו כך הוא.
ערבית לכניסתו נכנסין לבית הכנסת ומתפללין קריאת שמע בברכותיה שתים לפניה ושתים לאחריה, ומסיים ככל ערבי שבתות וימים טובים הפורס סוכת שלום וכו', עומדין בתפלה ומוסיפין בראשונה זכרנו לחיים וכו', ובשניה מי כמוך אב הרחמן וכו', ובשלישית ובכן ובכן ובכן וחותם המלך הקדוש, וכן כל עשרה ימים, ר"ל עד יום הכפורים, חותם בקדשת השם המלך הקדוש במקום האל הקדוש, ובימים שבנתים שהוא מתפלל שמנה עשרה חותם בברכת השיבה שופטנו המלך המשפט, לא מלך אוהב צדקה ומשפט, ומלות המלך המשפט רוצה בהם המלך מלך המשפט, כמו [יהושע ח'] העם המלחמה, [שם ג'] הארון הברית, שהכונה בהם העם עם המלחמה, הארון ארון הברית, ובאו בחסרון הנסמך, ויתבאר ענין זה, ר"ל נסח המלך הקדוש והמלך המשפט, ממה שאמרו בגמר' ברכות [י"ב ע"ב], אמר רבה בר חיננא כל השנה כלה מתפלל אדם האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שמתפלל בהם המלך הקדוש והמלך המשפט, ואמנם אם טעה ואמר האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט אם חוזר או אינו חוזר, זו היא מחלוקת ישנה בין הגאונים, ומחלקתם תלוי במה שאמרו שם שאם אמר האל הקדוש ומלך אוהב צדקה וכו' לא יצא, הרב האלפסי והר"ם ז"ל פסקו שמאחר שאמרו לא יצא אם טעה צריך לחזור, ויש שכתב שאינו חוזר, שאין לשון לא יצא מכוון במקום זה לומר שיהא חוזר, אלא כמי שאומר שלא הפליג בדבר כאמרם [פסחים קט"ז ע"א], על כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, שהכונה בו שלא הפליג בספור הענין, ורבינו האיי ז"ל כתב שאם נזכר בטעותו קודם שיסיים את התפלה ראוי לחזור ואם סיים אינו צריך לחזור הואיל ולא אמרו חכמים בפירוש חוזר, ויש שכתב ששליח צבור חוזר אבל לא יחיד, והנראה דבין יחיד בין שליח צבור חוזר הואיל ומתקנת חכמים הם סדורות במטבע התפלה, ואמנם אם הוא חוזר לראש או למקום שטעה, זה מבואר בכל טעות שיטעה בו אדם בתוך תפלתו אמרו בפרוש, [ברכות ל"ד ע"א] טעה בשלש ראשונות חוזר לראש באמצעיות חוזר למקום שטעה באחרונות חוזר לעבודה, נמצא שאם טעה בהמלך הקדוש חוזר בשעת זכירתו לראש התפלה, ואם טעה בהמלך המשפט חוזר לראש אותה ברכה, וכן כתב רבינו סעדיה ז"ל בפרוש, אע"פ שכבר ראינו מי שחלק בזה, אלא שלא יצא דעתו לאויר העולם.
ואם שכח ולא אמר זכרנו ומי כמוך ובכן ובכן ובכן וכל אותם התוספות שרגילין להוסיפם בשלש ראשונות, ודאי אינו חוזר, לפי שאינם סדורות בהם על פי ז"ל, ואף בעקר יצירתם יש מחלקת ישנה בין הגאונים, יש מי שאומר שאסור להוסיף שום דבר בג' ראשונות ובג' אחרונות, וראיה לדבר אצלם ממה שאמרו [שם] לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, שברכות אלו לשבחו של מקום הם סדורות ואין בהם מקום לשום שאלת צורך לא ליחיד ולא לרבים, והעידו במנהג שתי ישיבות של ספרד שלא היו מוסיפים בהם דבר, ומזה הצד היו מונעים את הצבור שלא לומר זכרנו ומי כמוך ובכן ובכן ובכן בשלש ראשונות, וכן שלא לומר וכתוב לחיים ובספר חיים בשלש אחרונות, ומהם שהתירו להוסיף והניחו לאותם שנהגו בתוספות אלו, ולא עוד אלא שהיה אצלם מנהג נאה ומשבח, ולא מנעם מזה אמרם ע"ה אל ישאל אדם צרכיו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות, שלא נאמר זה לדעתם אלא בצרכי היחיד אבל בצרכי רבים מותר, וממה שנראה לי התר בתוספות אלו, שאין זה אצלי נקרא שאלת צורך כלל לא צורך יחיד ולא צורך רבים, ולא היתה כונת האומר אל ישאל אדם צרכיו, וגו', אלא על צרכי הגוף, והוא שהתירו [ע"ז ח' ע"א] שאלתם בברכות אמצעיות מעין כל ברכה וברכה, כלומר שאם היה לו חולה כוללו בברכת רפאנו והדומה לזה, אבל תוספות אלו אינם אלא תפלה על חיי הנפש והערת השתדלם בתשובה עד שיגיעם עזר אלהי להיותם דבקים ביי עד שיאמר עליהם חיים כלכם היום, והוא אמרם זכרנו לחיים וכו' וזה משבחי השם, והוא אצלי מנהג נאה, מפני שטבע האדם מתעורר על כל חדוש, אם התחדשות זמן אם התחדשות נסח דברים, יותר ממה שאינו מתעורר לדברים המורגלים, ומזה היה בראוי בזה הזמן, שצריך האדם להתעורר בו תכלית התעוררות, שיתחדשו בכל הברכות דברים מעוררים הטבע, מלבד ברכת העבודה שלא נתחדש בה דבר מצד שהיא תפלה על זמן עתיד, ר"ל בנין ירושלם, לא יפול בה תפלה על ענין היום, ועל זה הדרך תקנו בתוספות אלו נסח מעורר מאד בענין זכירת החיים באמרו, זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר חיים טובים, וכתוב לחיים, וכן בכל הברכות תמצא תחלה על החיים לסבת היות האדם נרעד על זכירת המות יותר ממה שאינו נרעד על שום דבר, וכן ברכה שלישית, ר"ל ובכן ובכן ובכן, הם דברים מעוררים האדם מאד, ובהם הערות נכבדות מאד לכל מתפלל תפלה מכוונת, ומזה הצד ראוי להחזיק במנהג זה, ומכל מקום אין ספק על מי ששכחם שאינו חוזר, זהו ענין שלש ברכות ראשונות.
ובמקום אמצעיות אומר אתה בחרתנו, יעלה ויבא, ומלוך על כל העולם כלו בכבודך, ואין אומרין והשיאנו, מפני שבאור ענין והשיאנו את ברכת מועדיך וכו' הוא שיזכנו להביא עולת ראיה בחגים, ועולת ראיה לא באה בראש השנה ויום הכפורים, וכן במוסף היום אין מסימין בו כמו שמסיימין בשאר ימים טובים, ר"ל מלך רחמן רחם עלינו וכו' ושם נעלה ונראה לפניך בשלש פעמי רגלינו וכו', שאין לענין עולת ראיה מקום אלא בשלש רגלים, ומזה הטעם אין אומרים והשיאנו כלל, אלא שמדלג בו, מתחיל וקדשנו במצותיך וחותם בה מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, ואע"פ שמכח הלכה לא נאמרה חתימה זו אלא במוסף בברכת מלכיות הנכללת עם קדשת היום שצריך לחתום בה בענין מלכות ובענין היום, והיה אם כן בראוי לחתום בה מלך על כל הארץ מפני המלכיות ומקדש ישראל ויום הזכרון מפני קדשת היום, כמו שבאה החתימה בברכת זכרונות בענין זכירה והוא, זוכר הברית, וכמו שבאה בברכת שופרות בענין תרועה והוא, שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים, ונמצא אם כן שבשאר החתימות בחתימת תפלת ערבית ושחרית ומנחה וקדוש היום לא היה צריך לחתום אלא מקדש ישראל ויום הזכרון, אע"פ כן נתפשט המנהג לחתום בכל החתימות בענין מלכות, ר"ל מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, מצד אמרם תמיד המליכוני עליכם בראש השנה, וכן אמרם תמיד, [לעיל ט"ז ע"א] מלכיות כדי שתמליכוני עליהם, כי הראות המלוכה הוא כשבת המלך על כסא המשפט אשר כל אפני תפלותנו בזה היום הם על צד זה הציור.
ויש מן הגאונים שנהגו לומר בראש השנה, בנסח אתה בחרתנו, ותתן לנו יי אלינו באהבה מועדים לשמחה וחגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה זכרון תרועה וכו', אע"פ שיום טוב של ראש השנה לא נקרא מועד, אלא שאין אנו נוהגין בזה כלל, אלא שאומר ותתן לנו את יום הזכרון וכו', וכן בקדוש היום אין מזכירין שום מועד כלל, אלא ותתן לנו את יום הזכרון וכו', והר"ם ז"ל [הל' שבת פכ"ט ה"כ] כתב בנסח הקדוש היום את יום טוב מקרא קדש יום הזכרון הזה, וזה נכון, וכשחל יום טוב של ראש השנה להיות בשבת מזכיר בכל התפלות של שבת תחלה, וחותם מלך על כל הארץ מקדש השבת ישראל ויום הזכרון, אבל של ראש חדש אינו מזכיר כלל, כמו שאמרו בגמרא [עירובין מ' ע"א], מהו להזכיר של ראש חדש בראש השנה, והעולה מדבריהם, שאינו מזכיר מפני שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן, ר"ל שמלת זכרון כוללת של ראש השנה, על צד הקראו בתורה [ויקרא כ"ג] זכרון, וכוללת גם כן ראש חדש, שנאמרה בו גם כן מלת זכרון כאמרו, [במדבר י'] וביום שמחתכם ומועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני יי אליכם, וכן השאילו גם כן הלשון באמרם זכרון לכלם יהיו, וכן זכרוננו ופקדוננו, ואחר כן מסיימין תפלתם עד המברך את עמו ישראל בשלום, ויש שמוסיפין לחתום בזו, ר"ל בברכת השלום, המלך עושה השלום, וכן כתב אחד מן הגאונים, אלא שלא ראינו עדין מי שהחזיק בזה, ואחר כך מסימין באלהי עד שלא נוצרתי במקום אלהי נצור, ויש שמתפללין שתיהן, ומקדשין בבית הכנסת והולכים לבתיהם ומקדשין על הכוס ואומרין זמן אע"פ שלא נקרא מועד, ממה שאמרו במסכת ערובין [מ' ע"ב] הלכה אומרין זמן בראש השנה ויום הכפורים.
ועל צד הגדיל התעוררות לזכור השם בכל רגע ולשוות יראתו על פנהם לבלתי יחטאו היתה הכונה לשום בשולחן, קרא, רוביא, כרתי, סלקא, תמרי, על צד מה שאמרו במסכת כריתות [ו' ע"א] ובמסכת הוריות [י"ב ע"א], השתא דאמרת סימנא מילתא היא ליחזי איניש בריש שתא קרכס"ת, ועל צד שלא יטעו, באמרם סימנא מילתא היא, שיהיה זה דרך נחש, חלילה לרבותינו מרשע, היתה ההסכמה לקרות עליהם דברים יורו על הסליחה והערה על התשובה, ואמרם מילתא היא, רוצה בו שהערות התשובה גם מבלי קביעת תפלה רק דרך סימן ותורת עראי הם יעזרו על הכונה, ומפני זה צוו לראותם בעת האוכל, להעיר שעם היותם נמשכים אל הנאת הגוף לא ימשכו רק כפי הצורך ולא ישלחו אימת המשפט מעל פניהם, והוא שהם קוראים עליהם דברים יורו על זה, יאמרו על הקרא, יקראו זכויותינו, וברוביא ירבו זכויותינו, ובכרתי יכרתו שונאינו, והכונה בהכרתת השונאים, ר"ל על הדעות הכוזבות והכונות המחטיאות כי הם השונאים והמשניאים שנאה אמתית, לא שנתפלל עתה על אבדן האויבים, כי די לנו בהתפללנו על הצלת נפשותינו, וכן יאמרו על הסלקא יסתלקו עונותינו, ועל התמרי יתמו חטאתנו, והכונה בזה כמו שבארנו מצד שהשבע משכח כונת היום ותקנו שיראה אותם האוכל ויזכור הדברים עליהם ויהיה הסימן ההוא מחזק התעוררותו, והוא אמרם סימנא מילתא היא, ר"ל שאינו דבר רק, אבל הוא דבר ימציא הכונה המעולה ויחזק ההתעוררות, וכן מה שנהגו להוסיף בדגים ופרות לבנים ומתוקים, הכל להפליג ההערה לרבוי זכיות ולברר וללבן כתמי העונות ולמתק מרירות החטאים עם התבלין המיוחדים למתק מרירותם, ר"ל התשובה, ואז יניח חטאים גדולים בהיות כל כונתיו לשם ית', זהו סדר תפלת הלילה.
שחרית באין לבית הכנסת ומאריכין בק"ש ובתפלה בקרבות ובפיוטין, וכבר התפשט ענין זה, ר"ל הפסק ברכות ק"ש ותפלה מפני אותם הפיוטין, על כרח הרבה מן הגאונים שזה אצלם הפסק תפלה ואסור, והרב ר' אברהם ז"ל התיר זה, כמו שכתבנו בגמרא ברכות [י"א ע"א] במשנת מקום שנהגו לקצר אין רשאי להאריך, ומתפללין תפלה כסדר ערבית, ואחר התפלה אומרים אבינו מלכנו בתפלת שחרית ומנחה, לסבת היות זה הזמן ראוי להוסיף תחנונים ודברי תפלה, וכן נהגו בכל עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, אלא שביום שבת נפל מחלקת בין הגאונים בענין זה, יש שנהגו לאמרו אף בשבת הן שבת של ראש השנה הן שבת שבנתים, ויש שכתב שאין ראוי לאמרו, שהרי אף תפלת שמנה עשרה בטלו היאך נאמר אבינו מלכנו שאינה רמוזה בכל התלמוד, ומה שגאון זה אומר שאינה רמוזה בכל התלמוד, יקבל תשובתו ממה שאמרו בגמ' תענית [כ"ה ע"ב] על ר' עקיבא אמר אבינו מלכנו ונענה, וכבר נתפשט המנהג לאמרו אף בשבת בכל גלילותנו אלה, ואין אומרין הלל בראש השנה ויוה"כ כמו שאמרו בגמ' [ל"ב ע"ב] בפרוש, העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע, ופירש שני, חזן של תפלת מוסף, ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל, ופרוש ראשון, חזן של תפלת שחרית, ודקדק בגמרא על מה שאמר ובשעת ההלל זה נסח דבריהם, מדקאמר ובשעת ההלל מכלל דבראש השנה ליכא הלל מאי טעמא אמר ר' אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרין שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים אמר להם הקב"ה אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרין שירה, כונת בעל זה המאמר שאין ראוי בזה הזמן לעורר הלבבות בדברי שמחה, אלא לעורר לבנו בדברי כבושין ובענינים מרעידים הטבע, שבדברים אלו ובכיוצא בהם הם המעוררים לשוב תשובה שלמה, ומפני זה תקנו שלא לומר הלל בראש השנה, אלא אחר תפלה מיד אומרים קדיש, ומוציאין שני ספרי תורה, ראשון קורין בו חמשה בפרשת [בראשית כ"א] ויי פקד את שרה עד אחר הדברים, והטעם בקריאת זאת הפרשה, דעתנו מצד הקבלה [לעיל י"א ע"א] שבראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה על ידי תפלה, והוא הוא הטעם שמפטירין בפקידת חנה, לעורר שהן נפקדו בזה היום בתכלית תפלתן, עם היות כונתן מעולה ונכבדת כמו שתראה בענין חנה, שאע"פ שהיה בעלה אוהבה ביותר כמו שאמר [ש"א א'], הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים, וכן אמרו [שם] ונתן לפננה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות, ולחנה יתן מנה אחת אפים, שרוצה בו פי שנים, וזה מהיותו מרבה בכבודה, ואמנם יש מי שפרש ולחנה יתן מנה אחת אפים, מלשון פנים, כלומר חלק הראוי להתקבל לפני כל אדם, והחכם ר' יוסף קמחי פרש בו, שהוא היה נותן לחנה מנה אחת ביגון ובכעס, ר"ל שברצונו היו לה בנים ובנות עד שתהיה בכלל מנות אבל מצד שלא היה לה בן או בת לא היה נותן לה רק מנה אחת, ועם התדבק אהבת בעלה עמה חרדה את כל החרדה הכתובה בספר להיות לה זרע אנשים עומד לעבודת השם כמו שהעידה באמרה [שם], ונתת לאמתך זרע אנשים ונתתיו ליי כל ימי חייו, ומזה הצד קוראין ומפטירין בפקידת עקרות, ומפטיר קורא בפנחס כדרך שאר מוספין.
ויום שני קורין בעקדת יצחק, וטעם קריאתה כדי שנתעורר בזכירתה לתכלית יראת השם ואהבתנו עבודתו, בראותנו ענין האב הנבחר אשר הכין עצמו לשחוט בנו יחידו עם היות הענין רע ומר אצלו, כמו שאמר בעל הדרש [בראשית רבה נ"ה ז'] על היות אברהם אבינו ע"ה מחזיר להפיל הצווי על ישמעאל כאמרם, אמר לו הב"ה לאברהם קח נא את בנך, אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו וכי יש גבול במעים שניהם אני אוהב, אמר לו את יצחק, ולפי הדרש גם כן היה ענין הנסיון להודיע מעלתו כאמרם [סנהדרין פ"ט ע"ב], משל לגבור שירד לכמה מלחמות ירד לכבדה שבהן, אמר לו המלך בבקשה ממך עמוד לי בזו שלא יאמרו ראשונות אין בהן ממש, הכונה בזה שהנסיון ענינו להודיע ענין המנוסה ולפרסמו, להיות ענינו נותן מוסר לכל השומעים, וזהו באור ענין הר"ם ז"ל בענין הנסיון, והוא מסיר מבוכת ענין הנסיון, איך יפול ענין נסיון על מי שלא נעלמה ממנו ידיעה, וזה מן הענינים המסופקים שבכל התורה כלה, אלא שהוא באר שכל נסיון שבא בתורה, בכל אחת מששה מקומות שבאה בתורה מלת נסיון, הכונה שידעו בני אדם ויתפרסם אצלם מה שראוי לעשותו, עד שיהא ענינו משול לכל הבאים אחריו היותם לומדים ממנו והולכים אחריו לשמור דרך יי וגו', ובא הנסיון לאברהם על זאת הכונה ללמוד ממנו גבול אהבת השם ויראתו עד היכן מגעת, שהוא צוהו בדבר לא יסולה בנתינת ממון גם לא בנתינת נפש, עד שלא ידמה שטבע האדם יטה לעולם לעשות כן, והוא היות מי שנולד בן אחר היאוש לרוב זקנתו ולרוב זקנתה כמו אשר התפלא גם הוא ואמר [בראשית י"ז], הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד, מצורף אל זה היות שרה עקרה, כמו שבאר אבי העזרי הטעם בהזכר בענין שרה שתי תמיהות, הראשונה אמרו ואם שרה, והשניה אמרו הבת תשעים, ובאברהם לא הזכיר רק תמיהה אחת, והיא הלבן מאה שנה יולד, וכתב הוא הטעם שבאברהם לא נפל בענינו רק תמה אחד והוא, היותו מוליד והוא בן מאה, עם היות טבע הזקן קר בתכלית הקרירות כל שכן בן מאה, אבל בשרה נפלו בה שתי פליאות נשגבות והוא, היותה עקרה, והיותה בת תשעים, ובאור הפסוק ואם שרה, שהיא עקרה תזכה לילד, ואף גם זאת בהיותה ראויה לילד הבת תשעים שנה תלד, ועם היות הנכבד ההוא בא אליו אחר היאוש והוא, ר"ל האב הנכבד והנבחר ובעל עושר נכסף להוריש נכסיו ומעלתו לזרע נבחר, (והזכיר) [והסכים] עם כל לשחוט אותו במצות השם, והר"ם ז"ל הוסיף מעלה על מעלתו, בהיות המעשה אחר המתון, שאלו עשה כן לשעתו בבא אליו צווי השם היה מדומה היותה פעלת בהלה ובלתי השתכלות, אבל עשותו זה אחר מהלך ימים היה המעשה בכונה ובהשתכלות אמתי ובחינת חק מצותו, ואמרו [בראשית כ"ב] כי עתה ידעתי, רוצה בו שבזה המעשה ידעו בני אדם גבול יראתו ומעלתו ואהבתו ית' עד היכן מגעת, וכן צריך שיתבאר ענין נסיון אצל השם, לא שהוא, ית' רצה לבחון בני אדם ולנסותם עד שידע אחר הנסיון מה שלא ידעו מקודם חלילה חלילה, ומה שהקשה אבי העזרי בפרושו, איך יתכן בזה לשון הודעה לכל אחר שלא היו שם רק נעריו, אינה שאלה, כי מאמר הנביא המפורסם איננו צריך לעדים ודי פרסום בענין היות המעשה מסופר על פי נביא, וכבר כתבו החכמים על ארבעה דברים אינם צריכים לראיה והקש והם, הדבר המקובל על פי נביא, והדבר המקובל מפי חכם מומחה לכל, והדבר המושג בחוש, ר"ל המורגשות, והדבר הידוע, ר"ל המושכלות הראשונות והמפורסמות.
ואצל אבי העזרי באור אחר והוא, שהידיעה תאמר על שני פנים, ידיעת העתיד בטרם היותו, וידיעת הדבר בהיותו ואחר היותו והוא ענין הנסיון, ואמרו [בראשית כ"ב] עתה ידעתי הוא על הידיעה השנית, שאע"פ שהדברים המתחדשים אצלנו ידעם השם, הידיעה ההיא העשות הדבר ושלא תמנעהו מעשות בבחירתו, אם כן כשיצא אחד מחלקי האפשר לפעל אז תהיה הידיעה ההיא על הנמצא, וראוי לבעליו תגמול כפי בחירתו, ועל זה הצד בוחן השם את הצדיק ומנסהו ויגמלהו כפי הצטרף מחשבתו למעשה, וכן בכל עניני הנסיון ראוי לבאר אחד מהם כפי הראוי בענינו, וכבר באר המאיר לארץ הר"ם, ז"ל באור ענין כלם בפרק מפרקיו, ואין זה מקום באורם.
וממה שהפליגו קצת מפרשים להטיב בעיון הוא אמרו, [שם] אל תשלח ידך אל הנער אחר אמרו והעלהו שם לעולה וגו', ההוא אמר ולא יעשה דבר ולא יקימנה, והחכם הכללי אבן גנאח ז"ל כתב זה הענין על שני פנים, האחד מצאנוהו בדבריהם ז"ל, ענין יסוד דבריו בזה הוא, כי כאשר רצה השם ית' להראות לנבראים סבל אברהם ולגמלו כפי סבלו דבר אליו דבור משתתף לשני ענינים, אחד מהם יבינוהו ההמון, והשני ענין יבינהו היחידים, והוא אמרו והעלהו, ענין ההמוני הוא הנראה מפשט הכתוב, ר"ל והקריבהו קרבן, ותהיה למ"ד לעולה, למ"ד הבאה על הפעולים, [שם] ויעלהו לעולה תחת בנו, וענינו היחידי תהיה ענין הלמ"ד כאלו אמר במקום עולה, והמכוון במלת והעלהו העלאה לבד, כלומר והעלהו על אחד ההרים על הכונה הרצויה וירצה לפני העלותך אותו כרצותי קרבן תקריבהו, וקדם לאברהם ענינו ההמוני, וידע השם בו ענינו שקדם לו הדעת ההמוני, ורצה להראות סבלו ולגמלו עליו, וכאשר הגיע אל הענין רצהו השם ממנו והוא העלותו אמר לו, רב לך וגו' אל תשלח וגו', והודיעו שזה לבד הוא המבוקש ממנו, זהו הדעת הראשון לאבן גנאח בענין זה, ומצאתיו נרמז בדבריהם ז"ל כמו שאמרו ז"ל [בראשית רבה נ"ו ח'] אל תשלח ידך אל הנער, לא אמרתי לך ושחטהו אלא והעלהו, ובגמרא סנהדרין [פ"ט ע"ב] אמרו בדומה לזה בענין נביא הכובש את נבואתו, שחקרו עליו עד שבא אחד מהם לשאול, והא יונה דהדרו בהו מן שמיא ולא אודעוה, התם מעיקרא ננוה נהפכת הוא דקאמרו ליה ואיהו הוא דלא ידע אי לטובה אי לרעה, ובמסכת תענית [ד' ע"א] אמרו, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי [ירמיה י"ט], אשר לא צויתי, זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר [מ"ב ג'], ויקח את בנו וגו' ויעלהו עולה, ולא דברתי, זה בתו של יפתח, ולא עלתה על לבי, זה יצחק בן אברהם, וראה אמרו לא עלתה על לבי, לא אמר לא דברתי ולא צויתי, אבל לא עלתה על לבי, כלומר לא היתה הכונה כמה שהבין אברהם, ופסוק זה הוא בירמיה [י"ט], ובנו את במות התופת אשר בגי בן הנום לשרוף את בניהם אשר לא צויתי וגו', כלומר שהם חושבים שכבר צויתי כיוצא בזה ואם לא עלתה על לבי כן.
והדעת השני לאבן גנאח הוא ענין נאה מאד והוא, שידוע שמדרכי הדקדוק היות פעלת הצווי נחלקות לשלשה ענינים, הראשון הצווי או הצווי האמתי, ורוב הצווין על זה הדרך כאמרו [ירמיה י"ג], אמור למלך ולגבירה, [שמות ז'] אמור אל אהרן, ודומיהם, והשני הצווי השולל או הבלתי אמתי, כאמרו [עמוס ד'] באו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע, שאין הכונה לצוותם לבא לבית אל לחטוא, אבל בראותו רוע פעלתם אמר התחזקו ללכת בדרכיכם הרעים ותראו מה אחריתכם, וכן ענין [קהלת י"א] שמח בחור, כמו שבארנו, והשלישי צווי שאינו צווי גמור, ר"ל שלא יבוקש מן המצווה תכלית הדבר המובן בצווי, אבל רצון המצוה התגולל לדבר ההוא והראות עליו כמו שירצה לעשותו, לא שיעשהו, כמו שתמצא בירמיה הנביא שאמר אליו השם יתע', [ירמיה ל"ה] הלוך אל בית הרכבים והשקית אותם יין, וילך ירמיהו בדבר יי ויאמר אליהם, שתו יין, (ואם לא) [והם] נמנעו מזה כאמרו שם, ויאמרו לא נשתה יין כי יונדב בן רכב אבינו צוה עלינו לאמר לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם, ואמר שם ויהי דבר יי אל ירמיהו הלוך ואמרת לאיש יהודה וליושבי ירושלם הלא תקחו מוסר, הוקם דברי יונדב בן רכב אשר צוה את בניו לאמר לא תשתו יין וגו' ואנכי דברתי אליכם השכם ודבר ולא שמעתם אלי, הנה שכונת השם היתה להודיע ולפרסם לעם שהם יקיימו מצות אביהם ולא ישתו יין, כדי ללמד מענינם מוסר לבני ישראל, ללמוד מהם לשמוע לקול מוכיחם ומלמדם להועיל, נמצא אם כן שלא היתה הכונה באמרו והשקית אותם יין תכלית הדבר המובן מן הצווי, והוא היותו משקה אותם יין, אבל כונתו בצווי ההוא הוא התגולל אל הדבר להחלו ולהראות עליו כאלו רוצה לעשותו, לא שיעשהו, וכן אמרו שם [בראשית כ"ב] והעלהו שם לעולה, רוצה בו החל הדבר והראה במקום ההוא לכונת עשותך מה שצויתיך לעשות עד שיראה מזה תכלית רצונך לקיים מצותי, והיה זה הענין נסתר מאברהם לא הרגיש בו, והרגיש בענינו הנגלה לו, כי כן היתה כונת השם מהראות סבלו לבני אדם, זהו הדעת השני לאבן גנאח, וכבר שבח עצמו על זה, בזה הלשון אמר, זהו דעתי בזה השגתי מסוד הדקדוק והמלות והוא ענין נאה ודק נאות לחכמה ומסכים על מנהג הלשון ידחה מעלינו ערבוב מי שיחייב עלינו מזה המרת התורה, זהו נסח לשונו.
ועל צד תכלית הפלגת זה הענין ולכונת התעוררנו בו, להיות נמשכים תכלית ההמשך אחר דרכי השם ואהבתנו אותו ויראתנו מכבודו, היתה הכונה לחברו באלו הימים ולבנות על זה הענין יסוד ברכת זכרונות כאמרנו בה, ועקדת יצחק לבנים תזכור, ואמרו ז"ל [לעיל ט"ז ע"א] למה תוקעין בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק וכו', ועל זה הצד היתה הכונה בקריאת הפרשה ההיא באותו היום, ומפטיר קורא כיום אתמול בענין המוספין, ומפטיר במצא חן [ירמיה ל"א], והטעם לשני סבות, אחת, להיות נזכר בה ענין רחל כאמרו [שם], רחל מבכה על בניה, להיותה גם כן מן העקרות שנפקדו באותו הזמן לפי הקבלה [לעיל י"א ע"א], והזכירה הנביא הנה להורות שהיא נפקדה בצדקתה והם גלו ברשעם, וכונת הנביא לדבר על עשרת השבטים שראשם אפרים וזכר האם על צד הכונה הנזכרת, ובדרש אמרו דרך צחות, [עי' איכ"ר פתיחתא כ"ד] לפי שהלכו אבות ואמהות לפייס את הב"ה על שהעמיד מנשה צלם בהיכל ולא נתפייס, נכנסה רחל לפניו ואמרה רבונו של עולם רחמי מי מרובים שלך או של בשר ודם הוי אומר רחמיך מרובים, והלא אני הכנסתי צרתי לביתי שכל עבודה שעבד יעקב את לבן לא היתה אלא בשבילי, וכשבאתי ליכנס לחופה הכניסו את אחותי ולא דיי ששתקתי אלא שמסרתי לה סימני, אף אתה אם הכניסו בני צרתך בביתך שתוק להם, אמר לה הקב"ה יפה את מלמדת סניגוריא, והוא אמרו [ירמיה שם], מנעי קולך מבכי ועיניך מן דמעה כי יש שכר לפעלתך וגו' ויש תקוה לאחריתך, כל זה דמיון להיות זכירת זכות האבות ועניניהם מעוררים את התשובה, ונמצא בזה הצד שזכות אבות מסייעתם, והוא שתרגם יונתן כי יש שכר לפעלתך, ארי אית אגר לעובדי אבהתיך צדיקיא, ואמר ויש תקוה לאחריתך, כלומר שבזכירת עניני האבות יזכרו וישובו אל יי לתת להם תקוה ואחרית בתשובתם, והוא שנעתק מזה להודעת התעוררם לתשובה, והיא הסבה השנית בקריאת זאת האפטרה, להיות רוב עניניה סובבים על אפני התשובה והוא אמרו אחר זה, [שם] שמוע שמעתי אפרים מתנודד וג' השיבני ואשובה וגו', כי אחרי שובי וגו', וה[ו]א אמרו [שם], מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל, ר"ל שעם היותם בתכלית המרד לא יתיאשו מן התשובה שכבר מצאו חן ביציאת מצרים עם התשובה, כמו שבארנו, והוא שיעד להם התשועה בזה הצד ואמר [שם], רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגוים השמיעו הללו ואמרו הושע יי את עמך את שארית ישראל, ואחר סיום האפטרה מתעסקין בענין תקיעת שופר שיבא לעורר הלבבות על זה, ר"ל התשובה.
